פעמים רבות אני תוהה ביני לבין עצמי האם לאחר שברור לי שהשם יתברך מנהל את כל העולם ועושה עבורי כל מה שטוב באמת בשבילי, האם עדיין נשאר לי משהו לשאוף אליו? האם יש איזה משהו שזה רצון השם שאני אקווה וארצה ואשתוקק להגיע אליו, מעבר להשתוקקות והצפייה לקשר אמיתי עם השם?
כשהתבוננתי בספר תהילים, גיליתי שדוד המלך עליו השלום אומר למי שתורת השם חפצו ובה יהגה יומם ולילה: וְהָיָה כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
זה הפליא אותי, כי דוד המלך אינו מדבר על השכר הצפון לעמלי תורה לעולם הבא, הוא גם לא מדבר על שכר בעולם הזה. דברי דוד המלך אמורים על התבססות בחיי העולם, שיהיה כעץ נטוע במקום שלא יוכלו ולא יהיה צורך לעוקרו, הפירות שלו יהיו בעיתם, אפילו העלים שלו לא יבלו, הצלחה בעשייה. ומאידך, על הרשעים, הוא אומר כמוץ אשר תדפנו רוח.
זה הפליא אותי מכיון שראיתי כאן סוג של שאיפה לחיים, כלומר, שהאדם צריך לשאוף להתבססות, לרצון לנתינת פירות. וזהו רצון השם מאיתו, להשפיע הלאה (כעץ, המשפיע הלאה את פירותיו), מתן אפשרות לחוסן עבור אנשים שסביבו (עלהו לא יבול), להצליח בכל אשר עושים. ובעיקר, להיות מבוסס ונטוע, ולא ליפול עם כל רוח.
רוצים לקבל תזכורת לפני ימים מיוחדים לתפילה? בחרו את הערוץ הנוח לכם והצטרפו: ⇐ קבוצת 'המפיצים של תפילה' בוואטסאפ ♦ ערוץ הוואטסאפ של תפילה » המפיצים של תפילה בטלגרם בואו לקרוא סיפורי צדיקים מרתקים לחצו כאן |
מצאתי את האתר בגוגל וראיתי פתאום את הכתבה הזאתי וזה היה ממש בזמן.
תודה לה׳ ולכם!