Tag Archives: תהלים

הבו לה' בני אלים

הברכה הראשונה של שמונה עשרה, הקרויה "ברכת אבות", מכוונת על פי דברי רבי יהושע בן לוי בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות דף לג עמוד ב), כנגד המזמורים הראשון והשני שבתהלים.

כשנתבונן בדברי דוד המלך במזמורים אלה, נראה שדוד המלך עליו השלום, מכוון אותנו להידבק בדרכי הצדיקים, כשבמזמור השני הוא מכוין גם את המנהיגים ללכת בדרכים אלו. אף לדברי רבי לוי הוא מכוון כנגד הכתוב "הבו לה' בני אלים" במזמור כט בתהלים, וכפי שפירש רש"י שם כוונתו על האבות הקדושים.

נמצא שעיקר כוונת רבי יהושע בן לוי לומר, שבברכה הראשונה שבשמונה עשרה, כל כוונתינו להידבק בדרכי הצדיקים שגילו את האלוקות בעולם, שהם אבותינו אברהם יצחק ויעקב.

כדי לקרב לשכלינו ענין גבוה זה, הבה נתבונן בדבר יסודי מאד:

Posted in כללי, פרקי תהלים | Tagged , , | Leave a comment

מותר לשאוף להצליח ולהיות מבוסס

פעמים רבות אני תוהה ביני לבין עצמי האם לאחר שברור לי שהשם יתברך מנהל את כל העולם ועושה עבורי כל מה שטוב באמת בשבילי, האם עדיין נשאר לי משהו לשאוף אליו? האם יש איזה משהו שזה רצון השם שאני אקווה וארצה ואשתוקק להגיע אליו, מעבר להשתוקקות והצפייה לקשר אמיתי עם השם?

כשהתבוננתי בספר תהילים, גיליתי שדוד המלך עליו השלום אומר למי שתורת השם חפצו ובה יהגה יומם ולילה: וְהָיָה כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

זה הפליא אותי, כי דוד המלך אינו מדבר על השכר הצפון לעמלי תורה לעולם הבא, הוא גם לא מדבר על שכר בעולם הזה. דברי דוד המלך אמורים על התבססות בחיי העולם, שיהיה כעץ נטוע במקום שלא יוכלו ולא יהיה צורך לעוקרו, הפירות שלו יהיו בעיתם, אפילו העלים שלו לא יבלו, הצלחה בעשייה. ומאידך, על הרשעים, הוא אומר כמוץ אשר תדפנו רוח.

Posted in כללי | Tagged , , | 1 Comment

בוקר של חסד

הבוקר קמתי, הגשם טיהר את הכל… האויר היה לח ונקי, הנשימה היתה רעננה. זה לא ששכחתי פתאום מהמצוקה של אתמול, מול עיני, תפוסות במגנט על המקרר, ריצדו התזכורות של הלחץ היומי הקרב ובא, אבל בכל זאת היה באויר משהו נעים. התפילה אחר כך התנגנה הרבה יותר טוב הרבה יותר נעים, אך לפתע התחיל לנקר לי משהו.

בעצם, חשבתי לעצמי, למה? למה בעצם היום אני מרגיש יותר את ההודאה להשם יותר מאתמול? למה גם אני מזמר את פסוקי דזמרה יותר בכיף, מחובר יותר למילים, לטקסט? למה אני לא מצפה כבר להגיע לקטע של התחנונים והבקשות על המצוקות? למה טוב לי בשירי דוד המלך?

אחרי התפילה נשארתי בבית הכנסת. ישבתי דומם, בעצם, חשבתי, אני יכול להודות גם כשלא הסתדר שום דבר עדיין…

אבל, איך אני נותן תודה להשם? על מה? על מה שלא הסתדר? על מה שעדיין לוחץ ובוער? אבל בא לי להודות! בא להגיד לאבא "תודה! אני ממש ממש מודה לך!", אבל בעצם על מה אני מודה עכשיו? איך מבטאים סוג הודאה כזאת? איך מביעים סגנון של הודאה, על כך שאני מרגיש טוב גם בתוך כל הבלגן.

Posted in פרקי תהלים | Tagged , , | Leave a comment

האם השם שומע אותי?

הרבה פעמים אני שואל את עצמי, האם באמת השם שומע אותי.

שמתי לב, שמחשבות מסוג זה באות לי בעיקר כשאני זקוק להתאמץ כדי להתפלל,
כשזה לא בא טבעי אלא אני צריך להיכנס למצב מסויים כדי להתפלל.

אבל כשאני במצוקה ועומד חסר אונים, אז התפילה פורצת במלוא עוצמתה, אז יש
לי סוג של הישענות על בורא עולם, בלי שאלות, בלי ספיקות, בלי מחשבות, רק
התרפקות מוחלטת על בורא כל העולם.

תוך כדי התבוננות בתופעה זו, קפץ בזכרוני הפסוק "קרוב השם לכל קוראיו לכל
אשר יקראוהו באמת". מדברי דוד המלך בפסוק זה אני מבין, שיש קשר גומלין
אמיתי: כשאני קורא לבורא העולם באמת, אז הוא גם קרוב אלי באמת; כשזה לא
כך, ואני לא ניגש לקרוא באמת, גם הקירבה איננה מוחלטת, וזו גם הסיבה
למחשבות וספיקות על כח התפילה.

Posted in כללי | Tagged , | Leave a comment

כרום זולות לבני אדם…

כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם…

לפסוק זה בתהלים (פרק יב פסוק ט) מצינו שני פירושים בגמרא (ברכות דף ו עמוד ב):

1. שהוא מכוון על זלזול – זֻלּוּת – שיש לבני אדם על התפילה וכוחה הגדול והרם – כְּרֻם.

2. שהוא מכוון על אדם שנזקק לבריות שעקב כך נצרך לזלזל – זֻלּוּת – בעצמו, ועל ידי הבושה, פניו משתנות לגוונים רבים, כמו ציפור מסויימת ששמה כְּרֻם שצבעי פניה משתנות בעת זריחת השמש.

כאשר ברא הבורא את האדם, הוא טבע בו טבע, שהוא מתבייש בבקשת עזרה וחסד מאנשים אחרים, עד כדי שינוי פיזי ניכר, שפניו משתנים מבושה כשהוא פונה לעזרת אחרים. אך בד בבד הטביע בו השם יתברך טבע של צורך הכרחי לבקש עזרה וחסד מאיתו יתברך.

Posted in כללי | Tagged , , , | 5 Comments