שלשה הם – אומר הזוהר הקדוש – שכתוב בהם תפילה: משה רבינו, דוד המלך ועני. משה, שנאמר בו "תפילה למשה איש האלקים"; דוד, שאמר "תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני"; ועני, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו".

והזוהר הקדוש שואל: מבין שלשת התפילות האלה, איזו היא החשובה ביותר בעיני ה'?

מן הסתם, נחשוב בדעתינו, וודאי שתפילה למשה או תפילה לדוד הן החשובות ביותר! משה רבינו, איש האלקים! וכי ישנה תפילה נעלה יותר? דוד המלך, שעליו אמר הקדוש ברוך הוא "טוב יום אחד בחצריך מאלף קרבנות שהקריב שלמה", שעל שם תפילותיו נקרא 'נעים זמירות ישראל', היתכן שתהיה תפילה נעלה וחשובה מתפילתו?

הזוהר הקדוש מחדש חידוש עצום ונפלא מאוד, ומשיב כך על השאלה: "אמור: תפילת העני, שהיא קודמת ל'תפילה למשה' וקודמת ל'תפילה לדוד' וקודמת לשאר כל התפילות בעולם! וכל כך למה? משום שהעני הוא 'שבור לב', ולמדנו 'קרוב ה' לנשברי לב'."  קרא את ההמשך »

בתוך כל הבלגאן הגדול מסביב עם ארצות ערב, כאשר גל הפיגועים גובר, המצב הנפשי – או כפי שאנו קוראים לו: גלות הנפש והגוף – מתערער, אנו שואלים את עצמינו פעמים רבות: מה היה הסוד שהוציא את אבותינו מהגלות של מצרים, מהו הדבר שעזר להם סוף סוף להיגאל?

אנו כל הזמן מנסים את כל הסגולות, את כל העצות, מה לא ניסינו עד כה? ועדיין לא נושענו.

אחרי הכל, המצב הרוחני שלנו שונה בהרבה מהמצב של בני ישראל במצרים, שהרי אי אפשר להתכחש שמצבנו טוב יותר בהרבה תחומים (שהרי אמרו חז"ל, שבני ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה!), ועם כל זה עדיין איננו נושעים ולא נגאלים.

אז מה היה הסוד שלהם? איך הם הצליחו בכל זאת להיגאל?

כאשר מתארת תורתינו הקדושה את מצבם של בני ישראל בתקופת טרום הגאולה במצרים, כתוב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות פרק ב).

 קרא את ההמשך »

אלה הם דברי רבותינו ז"ל, במדרש רבה (פרשת תצוה):

לפי שישראל אומרים: רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם; משיח חוטא, ומביא קרבן ומתכפר לו; אנו, עניים, ואין לנו להביא קרבנות…

אמר להם: דברים אני מבקש! שנאמר, "קחו עמכם דברים ושוב אל ה'" ואני מוחל על כל עוונותיכם.

אמרו לו: אין אנו יודעים.

אמר להם: בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם, כשנשתעבדו במצרים, לא בתפילה פדיתי אותם? בימי יהושע, לא בתפילה עשיתי להם ניסים? בימי השופטים, בבכיה שמעתי צעקתם; וכן אנשי ירושלים, אף על פי שהכעיסוני, בשביל שבכו לפני ריחמתי עליהם.

הוי אומר: איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות, אלא דברים. שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל השם", "ונשלמה פרים שפתינו"…

עד כאן לשון המדרש.

ואנחנו, כדאי שנחרוט את הדברים על ליבנו, כי אין הבורא מחכה לקורבנות, ואינו מבקש זבחים, כי אם תפילה. ואף כשאין מילים והפה אינו נפתח, "בכו לפני – ואני מקבל", אומר הקדוש ברוך הוא!

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם

תארו לכם חדר חשוך, אפל. נכנס לשם אדם ומתחיל לטייל ללכת בתוך החדר החשוך הזה. כמה פעמים הוא יפול? כמה חפצים הוא יפיל בדרך? כאן הוא לא שם לב לחוט הרדיאטור המשתלשל, שם הוא לא שם לב למפה הנשרכת…

נו אז מה באמת עושה אדם שהוא חייב לשהות בתוך החושך?

דבר ראשון לא הולכים מהר. מקסימום צועדים לאט, מגששים את הדרך, אבל לא הולכים מהר. פשוט מאד, בחושך לא הולכים, לא מקבלים החלטות פזיזות, לא מתחילים כיוונים חדשים. אבל בכל זאת, אם החושך נמשך הרבה זמן מה עושים?

האמת היא, שאין מה לעשות חוץ מלזעוק לעזרה, וככל שהחושך יותר גדול, ובפרט כשאנו זקוקים וחייבים דחוף משהו בתוך החושך הזה, חייבים רק לצעוק, ולפעמים אפילו לצרוח ממש, כדי שמישהו מבחוץ ישמע ויבוא להושיע, להדליק את האור…

מקווה שכבר הבנתם למי אנחנו מתכוונים שצריך לצעוק אליו כשאתם משוועים לעזרה בתוך החושך הגדול…