לקט קצר בענין מעלתה וחשיבותה של התפילה:

"יש אדם, שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו, אשר הוא תמיד בוכה ומתחנן – אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקדוש ברוך הוא [את] תפילתו ועושה חפצו"

(ספר חסידים)

לעת צורך, אדם, כמה תשתפל בכמה תחינות לפני בני תמותה, [למען] אשר ילווך מעות? וכמה פעמים ישיבו פניך ריקם? תשפיל, איפוא, לפני האל, אלך ידות יותר, שהכל תלוי בחפצו!

"ואיך לא תבוש כשאתה שואל בתפילתך כמה שאלות וטובות מאיתו יתברך, אם לא תהא תפילתך תחנונים ודמעות?!"

(ספר חרדים)

"כל ענין התפילה הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו … שמכלל העבודה, שנלמד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו וליבנו אליו כעיני העבדים אל יד אדוניהם … שנאמין שהוא, יתברך ויתעלה, שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות [על ידי] תפילה וזעקה"

(הגהות הרמב"ן לספר המצוות)

לחצו כאן והורידו את שירי לג בעומר (52) להדפסה

מסורת קבלה היתה מדור דור שיום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר היה. ויום פטירתו נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ על ידי הסודות הטמירים שגִּלה לתלמידיו באותו יום ושנכתבו בספר הזֹּהר, ולא היה העולם כדאי כאותו יום שענינים נשגבים אלה נתגלו לבריות. והיה היום הזה לו ולתלמידיו שהיו אתו, כיום ההילולא, כלומר, כיום שהחתן שמח בחופתו. והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים ולא שקעה שמשו עד שגִּלה כל מה שנִּתנה לו רשות לגלות, אז נתן רשות לַשֶּׁמש שתשקע. שקעה השמש, יצאה נשמתו של ר' שמעון בר יוחאי ועלתה למרום. הכל כמו שכתוב ב'אדרא זוטא'.

ומן הטעם הזה נהגו שמחה ביום זה, אף על פי שיום מיתת צדיקים הוא יום תענית, אלא שכך היה רצונו של ר' שמעון בר יוחאי וכך הנהיגו הקדמונים שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, כשם שהיה אז.

וכבר היתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב: 'בי"ח באייר יום מיתתו [של רשב"י], באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד'.

משהופיע האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם.

נרות אבוקות ומדורות

כבר נזכר למעלה, שיום הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזֹּהר הקדוש.

בקהילות פולין ורוסיה נהגו שבחורי חמד סובבו על פני העיר ואספו נרות לכבוד ה'הילולא' שנערכה בבית המדרש. וכן היו מקומות שהדליקו משואות תחת כיפת השמים לכבוד היום.

ואולם תקפו של המנהג להעלות מדורות אש לכבוד רשב"י, הוא בארץ ישראל וביתר תוקף ועוז הוא נהוג במירון על קבר רשב"י ובנו רבי אלעזר. ומנהג זה מיסודם של האר"י הקדוש ותלמידיו. גדולי הדורות שזכו להשתטח על קבר זה הרגישו התעלות גדולה בנפשם, ואף פעלו ישועות לישראל במקום הזה (כמובא גם במכתבו של רע"ב, המובא קודם).

רבי שמחה ב"ר יהושע מזלושיץ, שעלה ארצה (לפני כמאתים שנה) בשנת תקכ"ד, מוסר בספר המסעות 'אהבת ציון' על מנהג ההדלקה: 'למעלה אצל כיפת רבי שמעון, עמוד של חומה, ועליו כמין ספל גדול ששופכין לתוכו שמן, ומטילין לתוכו בגדים וכתונות מבלאות של צמר גפן או פשתן, ומדליק בהם ומאיר האור על כמה פרסאות, כי מירון יושבת בהר, והדלקה ביום פטירתו בל"ג בעומר, נקראת הילולא דרשב"י'.

(מתוך ספר התודעה, פרק עשרים ושבעה)

ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (כג, כה). אמרו הקדמונים היינו תפילה בציבור, "ועבדתם" – לשון רבים, "וברך את לחמך" – של כל יחיד ויחיד מהם (ראה 'בעל הטורים'), כי כל אחד מגין ומכפר על חברו בהתחברם יחד.

ועל פי זה פירשתי מה שאומרים בתפלת נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה וגו' אין אנחנו מספיקים" וגו', ושוב אמר: "על כן אברים שפלגת בנו וגו' הן הם יודו", והלא הניח שלא יספיקו, ואיך הם יודו? ושוב אמר עוד אחר כך, כנותן טעם איך ולמה אברים שפילגת בנו יודו, משום "כי כל פה לך יודה וכל לשון" וגו', והוא תמוה, שעושה מערכה על הדרוש, לכן יודו משום שיודו?

אבל הענין הוא כך: "ואילו פינו מלא שירה כים" אין כל יחיד ויחיד יכול להספיק "אחת מאלף" וגו'. אך התחברות כל הכנסיה הקדושה, בהיות כולם אדוקים זה בזה, והם הדבקים בה' אלקים חיים ומלך עולם, בודאי יספיקו כרצונו וחפצו. וידוע שכלל האומה הוא בחינת אדם אחד ו'ישראל' שמו, וגדולי ישראל הקרובים אל ה' – הם בבחינת מוח ונשמה, ויש בבחינת פה ומשוררים זמירות כדוד המלך ע"ה, ויש מארי דידיים ויש מארי ליבא, וכן כל האברים, וכשהם מתדבקים זה בזה, אזי אף על גב שאני אינני יכול לכוון בתפלתי כראוי, אני מתפלל על דעתו של גדול הדור, וכן אני לומד על דעת הגדולים, ועושה מצות בידי על דעת בעלי ידיים, וכן כולם. נמצא על ידי שני דברים אלו: א. שגם אנו עושים את שלנו עד מקום שידינו מגעת, וב. שאנו מתקשרים זה בזה ונעשה הכל כאחד, יפה עולה קילוס ה' ממטה למעלה.

והיינו אף על גב ש"אין אנחנו מספיקים", מכל מקום "על כן אברים שפלגת בנו", פירוש, איברי כללות האומה – בעלי מוח ובעלי לב ובעלי ידים, הן איברים שפלגת בנו, "ורוח ונשמה שנפחת באפינו", רוצה לומר, גדולי ישראל הנקראים "אפינו", כמו שאמרו חז"ל (תענית כט.): "בעל החוטם מתבקש" ("בעל קומה וצורה. לשון אחר, גדול הדור". רש"י), ובהם רוח ונשמת כל ישראל, "ולשון אשר שמת" בבעלי פיות שלנו, "הן הם יודו", כי הם יספיקו להודות בשליחות כולם, שהרי "כי כל פה" – מיחידנו – "לך יודה ולכל לשון לך תשבע" וגו', ואם כן אנחנו מסכימים לגדולינו ועושים אותם שלוחים בשליחותינו, ולכן יספיקו.

(חתם סופר תקפ"ו)

מאמר קצר על המקורות לאמירת פרשת המן כסגולה לפרנסה, ובפרט ביום שלישי בשבוע שקוראים בו את פרשת בשלח.

מרן המחבר כותב בשולחן ערוך (או"ח, א,ה) "טוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן" ובחיבורו 'בית יוסף' (על ארבעה טורים) כתב שהסיבה לכך היא "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה". רבינו בחיי מחזק את ענין זה וכותב "וקבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות". ועל דברים אלו מוסעיך רבי שמשון ב"ר צדוק (תשב"ץ הקטן רנ"ו) "ואני ערב בדבר".
מקור קדום להבטחה זו מביא ה"פרישה" (או"ח א,ה) בשם הירושלמי: "זו לשון מורי: בירושלמי דברכות איתא: כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו", (אולם נוסח זה אינו מופיע בגרסאות התלמוד הירושלמי המצויות אצלינו.) גם בספר "נוהג כצאן יוסף" (דיני הנהגת כל יום סעיף ל"ד) הביא המחבר מ"ספר הישר" (רבינו תם) "מובא שהאומר פרשת המן בכל יום שניים מקרא ואחד תרגום, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו".

אמירת פרשת המן ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח, הפכה סגולה מקובלת ושגורה בפי כל, בשמו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב.
ואם כי בלוח דבר בעיתו כתב שלא הביא סגולה זו משום שלא נודע לו מקורה וגם יהודים יוצאי רימנוב אמרו שמעולם לא שמעו עליה, גם לא לפני מלחמת העולם השניה, וגם בספר 'ילקוט מנחם' שהוא ליקוט דברי תורתו ושיחותיו של הרה"ק מרימנוב לא הובאה סגולה זו, הרי שבמהדורת 'ילקוט מנחם' תשנ"א (בהוספות ומילואים) מובא כי המקור לכך הוא הרה"ק רבי שלום מסטרופקוב, שהיה רגיל לומר זאת בשם הרה"ק מרימנוב, כי אמירת פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פרשת בשלח, היא סגולה מיוחדת לפרנסה.

הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב נודע בכל שהיה דורש דברי תורה על פרשת המן, ובכך היה משפיע שפע לעולם, ובספר 'מנחם ציון' מובא כי "עשרים ושתיים שנה דרש מדי שבת בשבתו על פרשת המן".

אז זכרו את יום שלישי של פרשת בשלח (בשנה זו, תשע"ב, זה יוצא ביום שלישי, ז שבט, 31.01.2012) ואמרו את פרשת המן, שניים מקרא ואחד תרגום – והמליצו גם לחבריכם, גם הם, אנחנו מניחים, צריכים פרנסה…

(המאמר מבוסס על מאמר שהתפרסם במוסף 'קולמוס' של עיתון משפחה, שבט תשע"ב)

לחצו כאן ואמרו את פרשת המן

כאשר ביקש עלי הכהן להעניש את שמואל הנביא בעודו נער, על שהורה הלכה בפני רבו, התחננה לפניו אמו, חנה, שיוותר לו. כאשר הבטיח לה בן אחר תחת שמואל, סירבה חנה. "אל הנער הזה", השיבה, "התפללתי" (שמואל א,א)

וכך פירש אחד מצדיקי החסידות: "אל הנער הזה, אותו קיבלתי בעקבות תפילות ותחנונים לאין ספור; בעקבות שעות, ימים, שבועות וחדשים של תחינות, זעקות בכיות ושברון לב, דווקא אותו אני רוצה, את נער התפילה.

שיר נפלא, שהוא בעצם תפילה נפלאה, שכתב רבינו הסטייפלר  (רבי יעקב ישראל קנייבסקי) זיע"א, על כריכת המחזור לימים נוראים שלו, תחת הכותרת "שיר אהבה ודבקות להשם יתברך".

אלקינו ואלקי אבותינו
אויתיך
קויתיך
מארץ מרחקים.

זכרתיך
שיחרתיך
קראתיך ממעמקים.

דרשתיך
ביקשתיך
ברחובות ובשווקים.

אהבתיך
איויתיך
כאיל על אפיקים.

הנני אני
עיני ורצוני
לך שוכן שחקים.

יצרתני
וחצבתני
והוייתי אתה תקים.

ותעודתי
ועתידתי
תוציאני ממחשכים.

ותחבקני
ובך תדבקני
לחיי עולם מתוקים.

ובכן אפוא
מה לי פה
בעולם רב המעיקים.

ודבר מה לי
פה בעמלי
להנאת גופי ועסקים.

אחיל נוראות
ואוריד דמעות
כנחל דמעות העשוקים.

עת אסקור
ואזכור
מריי כאחד הריקים.

נא חוס נא
ולא אמות נא
טרם תקנתי הנזקים.

לשוב עזרני
וחיל אזרני
לילך דרך צדיקים.

שחרית
ואחרית
וכל ימי לך חקוקים.

ואהבתך
וקרבתך
מאוויי החזקים.

לקראת ראש השנה הקרב ובא, אנו שמחים להגיש לכם שיתוף פעולה יחודי עם האתר המרכזי לחסידות ברסלב, "שער ברסלב", ולאפשר לכם לשלוח שמות לתפילה בציונו של רבי נחמן מברסלב. השמות יוזכרו בציונו הקדוש בעזרת השם, בערב ראש השנה, ואנו נשתדל להעבירם לתפילה גם בציון הבעל שם טוב הקדוש ובציון רבי לוי יצחק מברדיטשוב.

שליחת השמות הסתיימה. אלפי השמות שהגיעו למערכת, יוזכרו בע"ה על ציון רבי נחמן בערב ראש השנה. יהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו ברצון לפני אדון הכל.

השירות ניתן חינם, אולם נשמח אם תקחו חלק בהוצאות ההחזקה והתפעול של אתר שער ברסלב. ניתן לתרום באמצעות פייפל, בטופס שמתחת שורה זו:

אנו מציעים לכם להצטרף לרשימת התפוצה של אתר תפילה, ולקבל תזכורות על ימי תפילה מיוחדים, לחצו כאן

או להצטרף לרשימת התפוצה של אתר שער ברסלב, ולקבל מדי פעם את מגזין הדואר האלקטרוני היחודי שלהם. לחצו כאן

"החופש הזה הורג אותי", אמרה לי אשתי הבוקר.

"מה?! החופש זה כל מה שאני רוצה!", עניתי לה.

"לא הבנת", היא השיבה, "החופש של הילדים הורג אותי… כל הזמן להעסיק אותם, כל הזמן לכרכר סביבם, ולי לא נשאר זמן לעצמי כלום."

חשבתי על זה. כי מצד אחד הרי אנחנו כל כך אוהבים את הילדים המתוקים שלנו, כל כך שמחים בהם, אבל אם רק הם שוללים מאיתנו את החופש, זה כבר מעיק עלינו.

ואז התחילה להתגנב אלי המחשבה: הרי גם השם יתברך הוא אבא שלנו, וכמו הסדר שבו הוא ברא את העולם, באותו סדר הוא גם מתנהג. אז אם אנחנו עסוקים לפי התבנית שהוא התוה בתורה, מקיימים מצוות ועושים את רצונו, אז התפילה אליו והבקשה ממנו, היא רצויה, כמו שאנחנו אוהבים שהילדים שלנו מבקשים מאיתנו ומחוברים אלינו.

אבל אם חלילה אנחנו בחופש, בלי הסדר הנכון והראוי שהוא התווה בתורתו הקדושה, אז זה לא כל כך בסדר. אולי זה, כמו שאומרים, קצת הטרדה…

עם זאת, כמו שגם בחופש, כשהילדים "מטפסים על הקירות" ולפעמים אפילו "עולים על העצבים", גם אז אנחנו אוהבים אותם באותה אהבה עזה, חסרת גבולות, כך גם השם יתברך אוהב אותנו (והאהבה שלו גדולה ועצומה הרבה יותר, כמובן) והוא שמח ורוצה ומשתוקק שנבקש ממנו גם אם אנחנו חלילה בחופש.

וזה נכון, אבל בל נשכח שמה שהשם רוצה באמת, זה שנסדר את החיים שלנו לפי הדרך שהתווה לנו בתורה הקדושה, ואז התפילה שלנו תהיה הרבה יותר רצויה ומקובלת לפניו.

מקוה שהבנתם אותי…

הימים ימים עצובים, על זה אין וויכוח. אני מחפש אנשים שמחים, בודק, מציץ… לא, ממש לא מצאתי. אולי זה החום המעיק, אולי. והנה נכנס חודש אב, כבר ממש חנוק בלב, אפילו העיניים דומעות פה ושם. החיים אינם מספקים כפי שהיו פעם, ההספק אינו משביע רצון, המשכורת אינה מספיקה אפילו בשביל השבוע השני של החודש.

אז כל זה הביא את העם לצאת לכיכרות. מה הם רוצים? על מה הם מפגינים? בעצם הם דורשים שראש הממשלה ואולי שריו וסגניו, יביא להם סיפוק לחיים האפרוריים, אולי יפרנס אותם במפעל שסבו הקים, אולי יתן להם תרומות חודשיות, מה בדיוק הם רוצים מראש הממשלה?

נכון, הדיור מציק, והיוקר מאמיר, החום במרכז נוראי, וכבר זמן שאבדה לנו תחושת השליחות והסיפוק, ואמנם הממשלה והעומד בראשה חייבים לעשות משהו בענין ויש מצבים המצדיקים ואף מחייבים יציאה לכיכרות הערים, על מנת להביע זעם, מחאה וזעקה לשינוי, אולם מוזר, במידה מסוימת, כי האצבע המאשימה מופנית אך ורק כלפיהם, כאילו יש בידם איזה פתרון של קסם לענין…

אנו כיהודים מאמינים, אנו שמודרכים על פי התורה, אנו שמחפשים את התשובה לחוסר הסיפוק בדברי השם; עבורנו ימים אלו מראש חודש אב עד ליום העצוב ביותר תשעה בחודש אב, יודעים ומכירים כי חוסר הסיפוק, התסכול והמרירות המקבלים ביטוי בימים אלו, בכיכרות הערים, באוהלים ובגיבוי מלא של כלי התקשורת, אנו יודעים כי הסיבה האמיתית לכך, הוא הנפש היהודית ההומה, המשתוקקת לסיפוק של הנשמה, להכרת אלוקיה.

עבורינו זו התגשמות הנבואה - הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי אד-ני.

הרב יעקב ב. פרידמן | בקהילה

לפני שנים הזדמן לי לנסוע במשך שמונה שעות מהעיר ברגן שבנורבגיה לעיר הבירה אוסלו. המסע הזה הוא מהמסעות המדהימים שניתן לתאר. הרי זה כמו לפתוח אלבום תמונות חלומי. כל עיקול של הרכבת, כל עליה או מורד, הביאו איתם חוויות מעולם אחר של קסם. נהרות מתפתלים בתוך חורשות ענק, פסגות הרים מושלגות וזרמים אינסופיים של מפלי מים.

יושב אדם שמונה שעות רצופות, מעייפות, באותו קרון, של אותה רכבת. אותו שקשוק מונוטוני, אותו כיסא ואותו שכן בוהה מולך. ניתן לראות את המסע כגזירה משמימה… אבל עם מבט נכון יותר, ניתן להפוך את הקרון עצמו למשפקת מרהיבה אל שלל גווני החיים, נופיהם וצבעיהם.

[...]

הקושי הידוע ביותר בהתחברות לתפילה, הוא הנוסח הקבוע. הנוסח הבלתי משתנה. איך יכול אדם להרגיש 'חיות' מ"ראה נא בעניינו" הנאמר שלש פעמים ביום, 1,260 פעמים בשנה?

"ראה נא בעניינו" הוא ה'רכבת'. לכאורה אותו קרון, אותו מושב. אותו "ריבה ריבנו", ואותו  "כי א-ל גואל חזק אתה". יום-יום, שנה אחר שנה. ההבדל טמון כמובן בשאלה האם אתה יושב בקרון התפילה וממלמל, או שאתה הופך את התפילה לכלי להביע דרכה את קשייך וחוויותיך היומיומיים.

לראות דרך התפילה את הנופים של חייך ורגשותיך!

הדרך להרגיש חווייתיות וקרבה לתפילה – קלה משאנו סבורים. איך חווים? על ידי חיבור מילות התפילה לחוויות הטובות או הרעות העוברות עלינו מדי יום. כשבחור משתפך ב"ראה נא בעניינו", והוא מהרהר תוך כדי כך על הקשיים שספר רק הבוקר כשהמשגיח ביזה אותו נגד כל הבחורים; והעלבון שניתך עליו ב'חבורה' בגלל בורותו בסוגיית "ט' חנויות", והעלבון צורב, והצער ממרר, וכשהוא מקשר בין הכאב הזה למילות התפילה – הוא יכול להפוך את מילות התפילה למסע שיחה מרגש בינו לבין קונו.

…וכשהוא מגיע בתפילה ל"נספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך … ועל טובותיך שבכל עת" – והוא מזכיר לעצמו את העובדה שהוא התקבל היום לישיבה שבה חשקה נפשו, והזכרון המאושר הזה החקוק עדיין בעצמותיו מרומם את נפשו – הוא יוצק את החדווה הזו אל מילות התפילה.

תפילה היא שיחה ("ויצא יצחק לשוח"), והיא חיבור ("נפתולי אלקים"). מי שמנצל את מילות השמונה-עשרה כדי לשוחח עם השי"ת על האירועים הקטנים והגדולים שחווה, יוצר את החיבור המופלא ביותר. לעולם אל 'תצטט' את מילות התפילה. עליך ללמוד לנפוח בהם נשמת-חיים!

…כשהתפילה היא שלך, חצובה מנשמתך, תוכל לחזור עליה פעם אחר פעם ב'חיות' מתעצמת. ולמרות שהקרון הוא אותו קרון, והמושב אותו מושב – הנופים יתחלפו! כשהתפילה היא ציטוט מאנשי כנסת הגדולה בלבד, האישיות שלך נשארת בחוץ – ואתה הופך ממתפלל לממלמל!