שלימות עבודת התפילה

ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (כג, כה). אמרו הקדמונים היינו תפילה בציבור, "ועבדתם" – לשון רבים, "וברך את לחמך" – של כל יחיד ויחיד מהם (ראה 'בעל הטורים'), כי כל אחד מגין ומכפר על חברו בהתחברם יחד.

ועל פי זה פירשתי מה שאומרים בתפלת נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה וגו' אין אנחנו מספיקים" וגו', ושוב אמר: "על כן אברים שפלגת בנו וגו' הן הם יודו", והלא הניח שלא יספיקו, ואיך הם יודו? ושוב אמר עוד אחר כך, כנותן טעם איך ולמה אברים שפילגת בנו יודו, משום "כי כל פה לך יודה וכל לשון" וגו', והוא תמוה, שעושה מערכה על הדרוש, לכן יודו משום שיודו?

אבל הענין הוא כך: "ואילו פינו מלא שירה כים" אין כל יחיד ויחיד יכול להספיק "אחת מאלף" וגו'. אך התחברות כל הכנסיה הקדושה, בהיות כולם אדוקים זה בזה, והם הדבקים בה' אלקים חיים ומלך עולם, בודאי יספיקו כרצונו וחפצו. וידוע שכלל האומה הוא בחינת אדם אחד ו'ישראל' שמו, וגדולי ישראל הקרובים אל ה' – הם בבחינת מוח ונשמה, ויש בבחינת פה ומשוררים זמירות כדוד המלך ע"ה, ויש מארי דידיים ויש מארי ליבא, וכן כל האברים, וכשהם מתדבקים זה בזה, אזי אף על גב שאני אינני יכול לכוון בתפלתי כראוי, אני מתפלל על דעתו של גדול הדור, וכן אני לומד על דעת הגדולים, ועושה מצות בידי על דעת בעלי ידיים, וכן כולם. נמצא על ידי שני דברים אלו: א. שגם אנו עושים את שלנו עד מקום שידינו מגעת, וב. שאנו מתקשרים זה בזה ונעשה הכל כאחד, יפה עולה קילוס ה' ממטה למעלה.

והיינו אף על גב ש"אין אנחנו מספיקים", מכל מקום "על כן אברים שפלגת בנו", פירוש, איברי כללות האומה – בעלי מוח ובעלי לב ובעלי ידים, הן איברים שפלגת בנו, "ורוח ונשמה שנפחת באפינו", רוצה לומר, גדולי ישראל הנקראים "אפינו", כמו שאמרו חז"ל (תענית כט.): "בעל החוטם מתבקש" ("בעל קומה וצורה. לשון אחר, גדול הדור". רש"י), ובהם רוח ונשמת כל ישראל, "ולשון אשר שמת" בבעלי פיות שלנו, "הן הם יודו", כי הם יספיקו להודות בשליחות כולם, שהרי "כי כל פה" – מיחידנו – "לך יודה ולכל לשון לך תשבע" וגו', ואם כן אנחנו מסכימים לגדולינו ועושים אותם שלוחים בשליחותינו, ולכן יספיקו.

(חתם סופר תקפ"ו)

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *